<h1>או"ז הלכ' אבלות סימן תכ"ח</h1>
<h2>דף מז.</h2>
בפרק נגמר הדין תנן גבי הרוגי ב"ד לא היו מתאבלין עליהם אלא אוננין שאין אנינות אלא בלב וכתיב נמי באבוד רשעים רנה הלכך נראה בעיני אני יצחק בר משה המחבר דאדם שעובר עבירה שיש בה חיוב מיתה ומת קודם שעשה תשובה אין מתאבלין עליו ואמרי' בגמ' א"ר יוסף אף אנן נמי תנינא היו בה קדשים קדשי מזבח ימותו והוינן בה כיון דאיקטול הויא להו כפרה וליסקו לגבוה לאו משום דאמרינן הואיל ונדחו ידחו א"ל אביי מי סברת מת מתוך רשעו הויא ליה כפרה מת מתוך רשעו לא הויא ליה כפרה דתני רב שמעיה יכול אפי' פירשו אבותיו מדרכי ציבור יטמא ת"ל בעמיו בעושה מעשה עמיו פי' כגון אביו ואמו שנשתמדו דאע"פ שמתו לא הויא להו כפרה ואסור ליטמא להם דמת מתוך רשעו לא הו"ל כפרה א"ל רבא מאי קמדמית מת מתוך רשעו לנהרג מתוך רשעו נהרג מתוך רשעו כיון דלאו כי אורחיה קמיית הויא ליה כפרה מת מתוך רשעו כיון דכי אורחיה קמיית לא הויא ליה כפרה תדע דכתיב מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים בשר חסידך לחיתו ארץ מאי עבדיך מאי חסידך לאו חסידך חסידיך ממש עבדיך הנך דמחייבי דינא מעיקרא וכיון דאיקטול קרי להו עבדיך פי' ש"מ דנהרג מתוך רשעו הויא ליה כפרה א"ל אביי מאי קמדמית הרוגי מלכות להרוגי ב"ד הרוגי מלכות כיון דשלא כדין מקטלי הויא להו כפרה הרוגי ב"ד כיון דבדין קא מקטלי לא הוי להו כפרה תדע [דתנן] (לאחין) [לא היו] קוברין אותו בבית קברות אבותיו הא למדת דבין לאביי ובין לרבא מת מתוך רשעו לא הוי ליה כפרה נהרג מתוך רשעו בידי עכו"ם הויא ליה כפרה כי פליגי בהרוגי ב"ד דלאביי לא הויא להו כפרה לרבא הויא להו כפרה הלכך אדם שעבר עבירה שיש בה חיוב מיתה ומת מתוך רשעו לכ"ע אין מתאבלים עליו נהרג בידי עכו"ם לכ"ע מתאבל עליו שאין לומר דמת מתוך רשעו לא הויא ליה כפרה היינו לענין שלא ליטמאות לו אבל לענין אבילות ה"נ שמתאבל, דהא רב אדא בר אהבה מייתי ראיה ממתני' דתנן לא היו מתאבלין עליהם וכו'. והא דמסיק דמיתה וקבור' ועיכול בשר בעינן היינו דוקא בהרוגי ב"ד דבדין קא מקטלי אבל הרוגי עכו"ם דלא בדין קא מקטלי במיתה בעלמא מתכפר לו ומתאבלים עליו. מיהו בשעת השמד שמעתי ממורי הרב ר' שמשון זצ"ל שרבי' גרשום נתאבל על בנו כשנשתמד ארבעה עשר יום ק"ו לשכינה י"ד יום והני מילי בגדול שנשתמד אבל קטן בן שנה בן שנתים שנשתמד עם אמו ומת יש אומרים שמתאבל עליו דודאי [בגדול] אין מתאבלין עליו כדפרי' לעיל אבל קטן ששמוהו במים מה מעלה ומה מוריד והו"ל כאילו לא נשתמד אבל ר"ת זצ"ל אומר שאין מתאבלין עליו דתניא בתוספתא דסנהדרין קטני עיר הנדחת שהודחו עמה רא"א נהרגין וחכ"א אין נהרגי' ומדר"א אמר נהרגין סברא הוא דלרבנן אין מתאבלין עליה' ולאו ראיה היא דהתם מיירי שגדולים קצת ועבדו עכו"ם אבל קטן שלא עבדה כלל ואינו יודע בין ימינו לשמאלו הוי כשאר ישראל ועוד דעיר הנדחת לא שייכא לשאר מקומות דקטן שעבד עכו"ם פשיטא דמודה ר"א דאינו נהרג אלא חומרא דעיר הנדחת שאני ועוד היה ר"ת נותן טעם ששמחים על מיתתו יותר מחייו כי אם היה חי סופו היה לעבוד ע"ז וללכת בדרכי העכו"ם ואין נראה כי מטעם זה לא יתאבלו עליו אפי' קודם ששמוהו במים מאחר שהוא בידם ויודעים שלא יוכלו לפדותו וזה אינו סברא שלא יתאבל עליו ועוד שלא מצינו שנדחה אבילות בשביל זה שנידון אותו על שם סופו מיהו היה אומר ר"ת שמנהג הוא שלא להתאבל עליו אך ששים ושמחים. ולפי מאי דפרישית דכל היכא דאין להם כפרה דאין מתאבלים עליהם לא ידענא אני המחבר מאי אידון בקטן בן רשע שמת דתניא בתוספתא דסנהדרין קטנים בני רשעי ישראל אין להם חלק לעוה"ב ולא חיין לעוה"ב שנאמר כי הנה היום בא בוער כתנור והיו כל זדים וכל עושי רשעה קש וגו' אשר לא יעזוב להם שורש וענף דר"ג ר"י אומר באין הם לעוה"ב שנאמר שומר פתאים ה' [שכן בכרכי הים קורין לינוקא פתיא] ולהלן הוא אומר גודו אילנא וחבלוהי ברם עיקר שרשוהי בארעא שבוקו א"ל ר"ג ומה אני מקיים אשר לא יעזוב להם שורש וענף א"ל ר' יהושע שאין המקום מניח להם לא מצוה ולא שירי מצוה להם ולאבותיהם בעולם ועתה אם הלכה כר"ג היה נראה שאין להתאבל עליהם, א"כ מי שהוא רשע והיה לו בן גדול צדיק ובן קטן ומת הקטן הצדיק אינו מתאבל על קטן זה אם הלכה כר"ג ושמא הלכה כר' יהושע או שמא אפי' לר"ג יתאבלו עליו דשמא אם לא מת היה נעשה צדיק.
